נטיה לדמם הוא מצב רפואי שבו הגוף חווה אובדן דם מעבר לרמות התקינות, כתוצאה מבעיות במערכת קרישת הדם. מצב זה מתרחש כאשר מנגנוני הקרישה אינם מתפקדים כראוי.
והוא עלול להתבטא באובדן דם ממושך לאחר פציעות קלות, דימומים ספונטניים, או תגובות לא רגילות לפרוצדורות רפואיות. העמוד יתמקד בהיבטים ההמטולוגיים של דימום מוגבר, הגורמים, התסמינים ודרכי הטיפול.
נטיה לדמם (Bleeding Disorder) מתאר מצב שבו מערכת קרישת הדם, האחראית לעצירת דימומים באמצעות יצירת קריש דם, אינה פועלת ביעילות. התהליך הטבעי של קרישת הדם מערב טסיות (Platelets) וחלבוני קרישה (Coagulation Factors) הפועלים יחד ליצירת קריש יציב. כל ליקוי במערכת זו עלול לגרום לדימום לא מבוקר.
מחלה גנטית הגורמת לחסר באחד מחלבוני הקרישה המרכזיים, כגון פקטור VIII (המופיליה A) או פקטור IX (המופיליה B). מחסור זה גורם לדימומים קשים במפרקים, בשרירים ובאיברים פנימיים.
מחלה תורשתית שבה חסר חלבון וון וילברנד, החיוני לפעילות תקינה של טסיות הדם ולחיזוק קריש הדם.חסרים בפקטורי קרישה אחרים:
בישראל הנפוצים ביותר הם חסר פקטור 11 (XI ) וחסר פקטור 7 (VII )
הכבד אחראי לייצור רוב חלבוני הקרישה. מחלות כמו שחמת הכבד פוגעות בתפקוד הכבד, מה שמוביל לפגיעה במערכת הקרישה.
Intravascular Coagulation): מצב שבו נוצרים קרישי דם קטנים רבים בכלי הדם, תוך צריכת חלבוני הקרישה, מה שמוביל לדימומים חמורים.
תרומבוציטופניה (Thrombocytopenia):
ירידה במספר טסיות הדם הנגרמת על ידי מחלות אוטואימוניות, זיהומים או שימוש בתרופות מסוימות.
נוגדי קרישה: קומדין (Warfarin), אפיקסבאן (Apixaban) ריברוקסבאן (Rivaroxaban) ופרדקסה (Dabigatran ).
תרופות נוגדות טסיות: כמו אספירין או קלופידוגרל (Clopidogrel).
טבלה לדוגמה
גורם לדימום מוגבר | דרכי טיפול |
המופיליה | עירוי גורמי קרישה חסרים, תרופות ביולוגיות חדשות ופיקוח רפואי קבוע |
מחלת וון וילברנד | מתן דסמופרסין ותרכיזי חלבון וון וילברנד |
תרומבוציטופניה | טיפול בסטרואידים, עירויי טסיות או אימונוגלובולינים |
DIC | טיפול בגורם הבסיסי, מתן פלזמה וחלבוני קרישה |
דימום מוגבר מתאפיין במגוון תסמינים, אשר עשויים להשתנות בהתאם לגורם הבסיסי, לאופי הדימום ולמערכת הפגועה בגוף. הבנת התסמינים יכולה לסייע בזיהוי מוקדם של הבעיה ובהתאמת הטיפול הנכון.
דימום ממושך או בלתי נשלט:
דימום ממושך לאחר פציעות קלות, פרוצדורות רפואיות או אפילו באופן ספונטני. לדוגמה, דימום חניכיים לאחר צחצוח שיניים, או דימום ממושך לאחר עקירת שן.
חבורות בלתי מוסברות (Ecchymosis):
הופעת כתמים כהים או כחולים על העור, ללא קשר לחבלה. חבורות אלו מעידות לעיתים על פגיעה במנגנוני הקרישה או ירידה במספר הטסיות.
דימומים ספונטניים:
דימום מהאף (Epistaxis) ללא סיבה נראית לעין, דימום מהחניכיים במהלך אכילה, או דימומים פנימיים כמו דימום ממערכת העיכול.
כתמי דם קטנים על העור (Petechiae):
נקודות אדומות קטנות המופיעות על העור, בעיקר באזורי לחץ, המצביעות על פיצוץ של נימי דם קטנים, בדרך כלל בשל ירידה במספר הטסיות (Thrombocytopenia).
דימומים פנימיים:
דימום ממערכת העיכול: יכול להתבטא בצואה שחורה או דמית, או בהקאות דמיות.
דימום מפרקי (Hemarthrosis): נפיחות, כאב וקושי בתנועה של מפרק, במיוחד בקרב חולי המופיליה.
דימום מוחי: במקרים חמורים, שעלול לגרום לכאבי ראש חמורים, בלבול, או שינויים ברמת ההכרה.
עייפות וחולשה:
נגרמות כתוצאה מאובדן דם ממושך, שעלול להוביל לאנמיה (ירידה ברמות ההמוגלובין).
לחץ דם נמוך וסחרחורות:
תסמינים אלה עשויים להופיע במקרה של דימום מסיבי, במיוחד דימומים פנימיים.
דופק מהיר:
סימן לאובדן נפח דם משמעותי, המוביל לניסיון של הגוף לפצות על הירידה באספקת החמצן לרקמות.
תסמינים חמורים, כגון דימומים מפרקים חוזרים או דימום מוחי, אופייניים להמופיליה או למצבי נטייה לדמם קשים.
דימום מהאף ומהחניכיים שכיח במחלת וון וילברנד, בשל הפגיעה בתפקוד טסיות הדם.
חבורות מרובות ודימומים עוריים נצפים לעיתים קרובות אצל מטופלים עם תרומבוציטופניה.
יש לפנות לרופא המטולוג מומחה כאשר מופיעים תסמינים הבאים:
דימומים חוזרים או ממושכים.
חבורות ללא סיבה נראית לעין.
היסטוריה של דימומים לאחר פרוצדורות, עקירות שיניים או ניתוחים קודמים
דימומים מוגברים בווסת או לאחר לידה
סימנים לדימום פנימי, כגון כאבי בטן חדים, צואה שחורה או כאב מפרקים מתמשך.
תסמינים נוירולוגיים כמו בלבול, קושי בדיבור או כאבי ראש חזקים, שעלולים להעיד על דימום מוחי.
זיהוי מוקדם של תסמינים אלו יכול למנוע סיבוכים חמורים ולסייע בהתאמת טיפול הולם.
דימום מוגבר אחרי לידה (Postpartum Hemorrhage, PPH) הוא אחד הסיבוכים השכיחים והחמורים ביותר לאחר הלידה. מצב זה מוגדר כאובדן דם העולה על 500 מ"ל לאחר לידה רגילה או 1,000 מ"ל לאחר לידה קיסרית. הוא יכול להתרחש מיד לאחר הלידה (דימום מוקדם) או במהלך 24 השעות שלאחריה (דימום מאוחר).
דימום מוגבר אחרי לידה מחייב טיפול מהיר ומדויק, שכן הוא עלול לגרום לאנמיה חמורה, הלם היפוולמי ואף סכנת חיים אם אינו מנוהל כראוי.
מצב שבו הרחם אינו מתכווץ כראוי לאחר הלידה, מה שמוביל לדימום בלתי נשלט. אטוניה של הרחם מהווה את הגורם המרכזי לדימום אחרי לידה.
קרעים עלולים להתרחש במהלך לידה רגילה או כתוצאה משימוש בכלים כמו ואקום או מלקחיים.
כאשר חלקי שליה אינם מופרשים באופן מלא מהרחם, הם עלולים לגרום לדימום מתמשך ודלקת.
מצבים כמו DIC (Disseminated Intravascular Coagulation) או תרומבוציטופניה עלולים לגרום לדימום מוגבר בשל פגיעה ביכולת הדם להיקרש.
האבחון מתבסס על תצפית קלינית, בדיקות מעבדה והדמיה, כאשר המטרה היא לזהות את הגורם לדימום במהירות האפשרית.
הערכת כמות הדימום וזיהוי גורמים פיזיים כמו קרעים או שאריות שליה.
ספירת דם מלאה (CBC) להערכת רמות ההמוגלובין וטסיות הדם.
בדיקות קרישה (PT, PTT, INR) לזיהוי הפרעות בקרישה.
אולטרסאונד של הרחם לאיתור שאריות שליה או קרעים ברחם.
הטיפול בדימום אחרי לידה מתחלק לטיפול שמרני, תרופתי וכירורגי, בהתאם לחומרת המצב ולגורם הדימום.
עיסוי רחם (Uterine Massage) לשיפור הכיווץ.
מתן נוזלים לווריד לשמירה על נפח הדם.
מתן אוקסיטוצין (Oxytocin) או תרופות אחרות המגבירות כיווץ של הרחם.
מתן פלזמה טרייה קפואה (FFP) או טסיות דם, במקרים של הפרעות קרישה.
הסרת שאריות שליה באמצעות היסטרוסקופיה או גרידה.
במקרים חמורים: ביצוע ניתוח קשירת כלי דם או כריתת רחם (Hysterectomy) כמוצא אחרון.
ניטור קפדני של מצב הרחם והשליה לאחר הלידה.
זיהוי מוקדם של גורמי סיכון, כגון היסטוריה של דימום אחרי לידה, שליות קודמות לא תקינות או הפרעות קרישה.
מתן אוקסיטוצין מונע מיד לאחר הלידה כדי לעודד כיווץ של הרחם.
דימום מוגבר אחרי לידה הוא מצב חירום רפואי המחייב זיהוי מהיר וטיפול מדויק. התמקדות במניעה, אבחון מוקדם וניהול נכון של הגורמים עשויה להפחית משמעותית את שיעורי הסיבוכים ולשפר את תוצאות הבריאות עבור האם. אם מופיעים תסמינים חריגים לאחר הלידה, יש לפנות בהקדם לרופא נשים או למרכז רפואי.
הגורמים לדימום מוגבר כוללים מחלות תורשתיות כמו המופיליה ומחלת פון וילברנד, מחלות נרכשות כמו מחלות כבד ותרומבוציטופניה, וכן שימוש בתרופות נוגדות קרישה או נוגדות טסיות.
האבחון מתבצע באמצעות שילוב של בדיקות מעבדה כמו PT, PTT וספירת דם מלאה, לצד בדיקות גנטיות והדמיה במקרה הצורך.
הטיפול תלוי בגורם: במקרים תורשתיים ניתן עירוי של גורמי הקרישה החסרים, במחלות נרכשות הטיפול מתמקד בתיקון הגורם הבסיסי, ובתרופות נוגדות קרישה מבוצע איזון של המינון.
כן, במיוחד אם מדובר בדימום פנימי או דימום חמור שאינו מטופל כראוי. במקרים קיצוניים, דימום מוגבר עלול להוביל לאנמיה חמורה, הלם או אף סכנת חיים.
המניעה כוללת מעקב רפואי סדיר, ניהול תרופות תחת פיקוח רפואי, ושמירה על אורח חיים בריא הכולל תזונה עשירה בברזל וויטמינים.
